עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
השתנתי. אני כבר לא אותה ילדה. מצחיק איך כל פעם שאני מסתכלת על העבר וחושבת שהשתניתי אני מבינה שלא היה מה לאהוב במי שהייתי, אני נזכרת בכיתה ו ורוצה להקיא, ז גורמת לי רק לקבל בחילה קלה.
ואני גם מבינה שזה היה לפני שנים והתבגרתי והשתניתי מאז. וזה טבעי. אין ילד בכיתה ו עם אופי של מבוגר ואין מבוגר עם אופי של ילד בכיתה ו. וטוב שכך. אז אני חדשה, בקרוב שנה חדשה, הכול חדש.
חברים
Daniel .me-***KedishcosmicBFFMagenAprilBe Your Own Hero
Im (not) fineMeshiSuzanloloHere To Love
נושאים
עלי  (3)
בעיה  (2)
אין פואנטה  (1)
אכפת לי  (1)
אני  (1)
התחלה  (1)
זמן  (1)
כאב  (1)
מוזר  (1)
סוף  (1)
צבועה  (1)
שירים  (1)
שנאה  (1)
Quotes From Books
• “Time passes. Even when it seems impossible. Even when each tick of the second hand aches like the pulse of blood behind a bruise. It passes unevenly, in strange lurches and dragging lulls, but pass it does. Even for me.” Stephany Meyer, .New Moon
• “Forbidden to remember, terrified to forget; it was a hard line to walk.” Stephanie Meyer, New Moon.
• “If we had happy endings, we’d all be under gravestones now.” Stephanie Meyer, New Moon
• “Are you insinuatin' that my daughter is a liar?"
"Oh, no, not at all. I'm saying your daughter is a liar. Surely you can appreciate the difference.” Kami Garcia and Margaret Stohl, Beautiful Creatures
• “There was a curse.
There was a girl.
And in the end, there was a grave.
I never even saw it coming.”
Kami Garcia and Margaret Stohl, Beautiful Creatures
סדרות:

•שקרניות קטנות
•נער זאב
•המנטליסט
•היה היה פעם
•היפה והחיה
•החץ
•דוקטור הו
•יומני הערפד
•על טבעי
•הבחורה החדשה
•האנטומיה של גריי
•איך פגשתי את אמא
•להיות אנושיים
•פרינדס
•משפחה מודרנית
•המכשפות של איסט אנד
•revolution
מוזיקה:

•It's Time
•Next To Me
•Best Day Of My Life
•Eye Of The Tiger
•Hometown Glory
•Chandelier
•Monster - Imagine Dragons
•Demons
•Give Me Love
•Elastic Heart
•Somebody That I Used To Know
•Sail
•Just Give Me A Reason
•Last To Know
•Poison & Wine
•Possibility
•Heavy In Your Arms
•Stolen Dance
•All Of Me
•Back In Black
•Skinny Love
•I'm Gonna Be
•Cry Me A River
•Stay
•She Wolf
•Can't Hold Us
ספרים:

•יצורים יפהפיים, אפלה יפהפייה
•רעות מלידה, גורל משמים
•משחקי הרעב (במיוחד התלקחות ועורבני חקיין)
•דמדומים (במיוחד מולד הירח ושחר מפציע)
•אש ומחוננת וביטרבלו אבל במיוחד אש
•אראגון (פה אני מתה על כולם)
•בני הנפילים (עיר של עצמות, עיר של אפר, עיר של זכוכית, עיר של מלאכים נופלים)
•בת העשן והאפר, ימים של דם ואור כוכבים
•אני מספר ארבע (וכו)
הזמן עובר
10/06/2014 02:22
Down
זמן, סוף, התחלה
״הזמן עובר. גם כשזה נראה בלתי אפשרי. גם כשכל תקתוק של מחוג השניות כואב כמו הדופק שמרגישים בחבורה ממכה טרייה. הזמן עובר בקצב לא שווה, בזינוקים ובהפוגות מתמשכות, אבל הוא עובר. אפילו בשבילי.״אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. אולי בדצמבר. ינואר אולי? הספקתי כל כך הרבה. הספקתי להתקבל לבית ספר שהכי רציתי בעולם. הספקתי למצות כמעט לגמרי את השנה. הספקתי לבנות חברויות חדשות שלא אמרו כלום בשבילי אז ואומרות הכול בשבילי עכשיו. הספקתי לחוות שנה מלאה יותר משאי פעם יכולתי לקוות, ויותר מכל, הספקתי להשתנות. להשתנות כל כך הרבה, להשתנות בקצב מטורף. אז אני לא יודעת למה לא כתבתי, למה הפסקתי לכתוב, לפרוק. זה פשוט מה שאני עושה. ברגע שדברים משתנים, לטובה או לרעה, אני נוטשת. אני בורחת. אני זוכרת שיום אחד, בערך באמצע ינואר, פתאום הפסקתי להרגיש כל כך הרבה. פתאום היה לי יום טוב, לא רציתי לבכות, לא רציתי כלום קשות כל כך, ואני זוכרת שלפני שהלכתי לישון הייתי כל כך עצובה שלא אחווה עוד יום כזה שוב. כי המחשבה שיהיו לי שני ימים טובים ברצף נדמתה לא אפשרית, לא מציאותית כל כך. אבל אז בא יום טוב ואחריו עוד אחד ועוד אחד. כמובן, היו לי משברים לאורך החודשים האלו. היו לי דברים לצפות לקראתם ודברים להיות עצובה בגללם. אבל התמודדתי איתם ועברתי אותם. פשוט ככה. החבר שלי לשעבר שכל כך התעצבנתי עליו בעבר, הוא עכשיו אחד מהחברים הכי טובים שלי. ויחד איתו זכיתי לעוד שתי חברות טובות ממש. אז חשבתי מה גרם לי לחזור ולכתוב פה אחרי כל הפעמים שחשבתי על זה ודחיתי את הרעיון. ואז נזכרתי בארוחה בקניון עם כמה חברים. דיברנו על מי מאיתנו מסתורי וסגור ומי פשוט ספר פתוח. ואז השיחה הגיעה אלי. אחת הבנות ישר אמרה שאני ממש סגורה ושהיא לא יודעת כלום עלי, אבל השנייה ישר צחקה עליה ואמרה שאני הכי לא כזאת. אז אני לא יודעת, אולי זה היה מה שגרם לי לחזור ולכתוב פה, באופן לגמרי ספונטני, בשתיים בלילה. אולי זו התחושה של הסוף. הסוף של השנה הזו, הסוף של הכול. כל הזמן שהשקענו אחד בשני, בסביבה הקטנה הזו שלנו, כל אלה שעזבו והאחדים שהצטרפו, ואני ביניהם. זה הסוף שלנו יחד, סוף הדרך. אני אתגעגע אליהם כל כך הרבה, אבל עכשיו, כשאני יודעת לאן אני הולכת ואני מרוצה מכך, אני כבר פחות מודאגת מהסוף ויותר צופה לקראתו בתקווה שהוא לא יהרוס את חיי. אני כבר לא מחכה לכאב שיציף אותי ויציל אותי, אני רק רוצה להיות מאושרת. זאת המשאלה הכי גדולה שיכולתי לבקש. ואולי היא יותר מדי כי אני גם ככה די שמחה רוב הזמן. יש אנשים שראויים לה, שצריכים אותה יותר ממני. לכל דבר יש סוף אבל כל סוף הוא גם התחלה חדשה.
3 תגובות
אני הבן אדם הכי צבוע בעולם
09/01/2014 17:16
Down
שנאה, אכפת לי, צבועה, עלי
אני צבועה.
אני כל כך, כל כך צבועה.
אני לא מראה את עצמי לאחרים, לאנשים מבחוץ,
כי אני יודעת שאני אפחיד אותם.
אני אפילו צבועה כלפיכם... אתם שעוזרים לי כל כך ברגעים הקשים ביותר...
אני מנסה לעזור, לתת עצות, לומר לא להתייאש,
כשאני עומדת להישבר.
אני כל כך
כל כך
מצטערת.
כשאני אומרת לכם להתעודד, לחייך,
אני פשוט נהיית עצובה יותר.
כשאני אומרת אל תחתכו,
הרצון לחתוך מתגבר.
אני מרגישה אש בתוכי,
אבל לא מהסוג הטוב.
החום הזה מכלה הכול והורג אותי מבפנים.
אני לא זאת שצריכה לתת לכם עצות.
כי אני לא פועלת לפיהן.
והשורה האחרונה נהרסה,
כי כן אכפת לי שתשנאו אותי.
אכפת לי מאוד.

*פוסט גרוע שאני כנראה אצטער שפרסמתי, אבל הייתי חייבת לשתף...
13 תגובות
תנחשו מה? אני אוהבת את זה.
16/12/2013 21:58
Down
כאב, אין פואנטה
המים היו כל כך יפים. צלולים. הם היו בכל מקום. ואת נהנית מהם, שחית, התהפכת. לא שמת לב איך הזמן עובר. אבל הנקודה היא, שהוא כן עובר. אפילו אם לא רצית להאמין בכך, אפילו אם רצית להישאר במים לנצח. זאת הייתה הטעות שלך. כי באיטיות, כשהזמן המשיך לנוע כרצונו וצף על פני המים, את שקעת. המים הקיפו אותך לפתע מכל מקום. אבל לא באותה נעימות וקלילות שחשת קודם. לא, הפעם הם חדרו דרכך, קרעו אותך לגזרים. הם נכנסו לפיך, פילסו את דרכם לריאות, ואת, את לא יכולת לנשום. היית רק גופה חסרת תחושה שצפה על פני המים הקרים. וכל מה שהרגשת, היה הד. מי אני? אני לא יכולה לענות על השאלה הזו יותר. מה הפואנטה של הפוסט הזה? אין פואנטה. כואב לי. אני רוצה לכתוב. למה כואב לי? אני לא יודעת. פשוט כואב לי. אני מרגישה כאילו אני מסוכנת. לא לאחרים, אלא לי. כאילו אני עטופה במיליון שכבות של עצמי ובתוך כל השכבות האלה אני יכולה עדיין להרגיש את הקור שאוכל אותי בחיים. רגע אחד החיוך הפתטי מרוח על פני. רגע אחר אני על סף דמעות. ואני רוצה להרגיש אותן. לתת להן ליפול מעיניי, ולא למחות אותן. אני רוצה לטעום את המליחות, לראות את העיניים האדומות והנפוחות שמביטות עלי מהמראה. אני מאבדת תחושה. אני מאבדת את עצמי. אני מרגישה רק את המועקה שיושבת לי על הלב. היא נדבקה לשם, והיא לא זזה. והדבר הנורא - אני לא רוצה להזיז אותה. אני לא רוצה להשתחרר. אני רוצה להרגיש רע. אני רוצה להרגיש את הכאב. ועוד כאב ועוד כאב ועוד כאב. ואם אני רוצה אותם, כנראה שהם מגיעים לי. אני מהאייפוד ואי אפשר לעשות רווחים בין השורות. סליחה.
15 תגובות
הוא השאיר אותי לבד.
11/12/2013 16:49
Down
אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו כל כך. אבל הוא נטש אותי, עזב אותי מאחור והתקדם בלעדיי. ואני לעולם לא אוכל לסלוח לו על זה.
אני מרגישה כאילו אני צריכה להוכיח לו את עצמי. להוכיח שאני חכמה מספיק, שאני יפה מספיק. שאני טובה מספיק בשבילו. 
ואני יודעת שהם תמיד יאהבו אותו יותר. אני יכולה לראות את זה. את האהבה שלהם אליו ואת האהבה שלהם אלי. והפער העצום שבין השניים מכאיב לי. הוא פוצע אותי, מרסק אותי לרסיסים. 
אני תמיד אהיה הילד הקטנה הזו בשבילם.
והוא תמיד יהיה הבוגר, הגדול. 
החכם.
כשהיינו קטנים היינו משחקים יחד, צוחקים. אבל אז הוא נעשה רציני ומנוכר... והוא התרחק ממני בצעדי ענק. 
השתנינו. שנינו. אנחנו כבר לא אותם ילדים קטנים וחמודים שהתרוצצו בחצר. 
ואני עדיין אוהבת אותו... אבל אני גם שונאת אותו. שונאת אותו על שהשאיר אותי מאחור. שונאת אותו על הגאווה שלו, על ההתנשאות. אבל אני אוהבת אותו, תמיד, לא משנה מה יקרה. אני מתפוצצת משמחה כשהוא שולח אלי חיוך, או אפילו כמה מילים בודדות. 
ואני כל כך רוצה להראות לו שאני לא אותה ילדה קטנה ונאיבית שהוא הכיר פעם. לא יותר. אני השארתי אותה מאחור, בדיוק כמו שהוא השאיר אותי.

14 תגובות
אני והיא
01/12/2013 19:45
Down
מוזר, עלי
היא צוחקת. היא שמחה. היא מדברת בלי הפסקה. 
אני נמצאת בתוכה, מתערבבת עם כאב ועם עצב ועם בלבול ועם עוד כאב.
הם רואים אותה ולא יודעים שאני נשרפת מבפנים. הם מדברים איתה ואני עוברת עינויים כשאני משיבה להם.
ומדי פעם, כשהמילים חודרות דרכה, אני מבצבצת. כשהעייפות גוברת עליה ואין לה כוח יותר, אני מופיעה. 
והם לא מבינים מה קרה. הם מעיפים אליה מבטים, מלחששים על מה שקרה כשבעצם שום דבר לא קרה. היא פשוט נרדמה.
אבל יותר מכל, אני נמצאת בכתיבה שלה, נסתרת בתוך המילים. והיא לא מצליחה לכתוב בלעדיי. היא לא יכולה לגרום לקטע שהיא מקריאה בכיתה להישמע שמח. וזה גורם לאנשים לחשוב כל מיני דברים.

-----

ההורים שלי כבר הגיעו לשיחות על כך שהסיפורים שאני מתבקשת לכתוב עקובים מדם, שהם דיכאוניים, שהם אפלים. אני פשוט לא מצליחה לכתוב אחרת. 
כבר לקחו אותי לשיחות, האשימו אותי על כך שאני נהנית שהם קוראים לי "אפלה". הם אומרים את זה בצחוק, כמובן, וכל עוד הם לא מבינים מה קורה בפנים אני נותנת להם לשמור על האשליות שלהם.
אבל אני לא יודעת מה קורה בתוכי. אני לא יודעת שום דבר על הסופה הזאת. רגע אחד אני בסדר ורגע אחר אני לא מצליחה להפסיק לבכות.
אני לא בדיכאון. עברתי את השלב הזה. אני גם לא אפלה, לא באמת. אני פשוט... 
נקרעת. נשרפת. בורחת. ואני לא יודעת איך זה יגמר. 
8 תגובות
אני חייבת להיפרד ממנו
14/11/2013 15:49
Down
אז יצא לנו לצאת פעם אחת. דיברנו הרבה חוץ מזה, אבל בטלפון. אז בטלפון זה נשמע בסדר, כאילו, אני יכולה לעשות את זה כמה פעמים, להיפרד ממנו, בלי רגשות אשם. אבל המציאות היא לא בטלפון. כל פעם שאני רואה אותו אני מרגישה צורך לגמור עם זה, אבל אני יודעת שאני לא יכולה. כמעט נפרדתי ממנו היום, אבל לא הייתי מסוגלת. אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני אוהבת אותו, אבל בתור ידיד. אני לא יכולה לחשוב עליו בתור חבר. המחשבה עליו בצורה הזאת מגעילה אותי. דוחה אותי. אני סולדת ממגע שלו. אני סולדת מהצורה בה הוא מלפף את ידיו, מהצורה בה הוא מדבר. ואי אפשר להיות עם מישהו בצורה כזאת. וכן, חשבתי על להיות כנה. אני פשוט מפחדת לפגוע בו.
עוד דבר חשוב - כל החיים שלו בטלפון. יצאנו לסרט וחוץ מהחלק שבו ראינו את הסרט, הוא שיחק כל הזמן בקנדי קראש. 
אז בטלפון הכול נשמע בסדר. אני לא רואה אותו, ולדבר איתו זה בסדר. אני אוהבת לדבר איתו. זו הסיבה שאני רואה אותו רק כידיד.
אבל מה שאני צריכה זה איך אפשר להיפרד ממישהו שהיה ידיד שלך קודם? כי אני לא יכולה לעשות את זה. אני מפחדת מדי. והיום אנחנו עומדים להיפגש עם כל הכיתה ובלילה הוא נהיה קצת... משוגע כזה. ואני מפחדת שהוא ינסה לגעת בי. אני לא יכולה לחשוב על זה. אני מפתחת נגדו סלידה רצינית, ואני מאשימה אותו. הדברים לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו פעם וזו אשמתו. אשמתו הבלעדית.
אני מפחדת שאחזור למה שהיה לפני שנתיים. הייתי בדיכאון רציני. הייתי מוצאת את עצמי מתפרקת בלי סיבה, בוכה עד שהראש שלי פעם. והוא עוד עלול להחזיר אותי לשם.
7 תגובות
אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה
27/10/2013 17:44
Down
בעיה
אני לא יכולה לעשות את זה. במחשבה זה היה קל. טוב, לא קל, אבל גם לא קשה מדי. אני אצא איתו כמה פעמים, אחר כך אני אדבר איתו ואפסיק את זה. אבל זו הייתה רק תאוריה. בפועל זה קצת יותר קשה. 
היו ראיתי אותו, כמובן, בבית הספר. ומהרגע הראשון ידעתי שלא אוכל לעשות את זה. החלטנו לשמור את זה בסוד, למזלי, אחרת אני לא יודעת איך הייתי שורדת. כמו שהסברתי בפוסט הקודם, הכיתה שלי... שונה. אנחנו מכירים אחד את השני בצורה טובה, טובה מדי, אולי. אנחנו מכירים את דפוסי ההתנהגות השונים, את הדעות, את האישיות. נכון, אני לא יכולה לומר מה כל אחד חושב, אבל אנחנו קצת, ואנחנו ביחד כל כך הרבה שנים, שאפילו החדשים ביותר מכירים את כולם היטב. לכן כששניים מתחילים לצאת או משהו דומה, מקרה נדיר ביותר, קשה לדבר על זה, למרות שבדרך כלל השאר יודעים מהר מאוד. אני פשוט לא יכולה לשמוע את התגובה שלהם. אני יודעת כבר שאחת מהם יודעת, היא חברה טובה שלי והוא מדבר איתה לפעמים. היא הניעה אותו להציע. וברגע שאחד יודע, כמעט בלתי אפשרי להסתיר.
בקושי העזתי להסתכל עליו במשך היום, החלפתי איתו אולי שתי מילים. והמשכתי לחשוב על זה... וגיליתי גם סלידה קלה. אני לא יכולה לחשוב על מגע שלו, אף על פי שכבר התחבקנו, או נגענו אחד בשני, עכשיו, אחרי כל עניין ההצעה המחורבנת הזו, אני סולדת הרבה יותר ממה שאני צריכה ממנו. זה הרבה יותר מדי גדול עלי. אני מבולבלת מדי. אני לא יכולה לחשוב על זה. פעם אחת  כשאני חושבת על זה הכול נראה לי הרבה יותר מדי קטן בשביל לעשות מזה עניין ובפעם השנייה הכול נראה לי כמו סוף העולם. לכן אני לא יכולה לחשוב על זה. אני מבטאת את מחשבותיי בכתיבה, בתקווה קלושה שזה יעזור לי לסדר את מוחי. כי אני יודעת שאני לא מסוגלת לזה, אך באותה מידה, אני לא יכולה לומר לו 'תקשיב, זו הייתה טעות, לא הייתי צריכה לומר כן...' או 'זו לא אשמתך זו אשמתי' או כל קלישאה נכונה לגמרי אחרת. אני לא יכולה. וזה הורג אותי. וזה גורם לי לחשוב על העתיד... אני חייבת ללמוד להגיד לא. מה אם מישהו יציע לי נישואין? בעתיד כמובן. אני אגיד כן בגלל שלא אהיה מסוגלת לומר לא ואבלה את שארית חיי עם אדם שאני לא רוצה רק בגלל שלא נעים לי להתגרש או בגלל שפשוט לא יכולתי לומר לא מההתחלה? אני חייבת עזרה.
4 תגובות
פאק. פאק פאק פאק.
25/10/2013 18:46
Down
בעיה
אני לא מאמינה שזה קרה. הרגע הציעו לי חברות. ואמרתי כן כי לא ידעתי מה לומר. פאק. והוא כל כל נחמד... היינו סוג של חברים טובים עד עכשיו. לא בדיוק חברים טובים. פחות או יותר. לפחות הוא היה בשבילי. כנראה שגם אני בשבילו. ואחרי שהוא כבר שאל ואני כבר עניתי והוא התחיל לדבר על סרט, רק אז קלטתי מה קרה. ופשוט התחלתי לבכות. אני עדיין בוכה. כל הסיטואציה הזאת כל כך מוזרה. ובחיים לא היה לי חבר. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות איתו. אנחנו בסוג של כיתה מיוחדת. כולם מכירים את כולם כל כך טוב ואני כל כך לא רוצה שזה יגמר רע. אני מתחרפנת. ואני לא מסוגלת להפסיק לבכות. כבר חשבתי על זה. ידעתי שהוא עומד להציע לי. לא ידעתי מה לענות. ואני צריכה עזרה, אני חייבת עזרה. אני לא יודעת מה לעשות. ושנינו לא יפים במיוחד. ואני ממשיכה לחשוב על כמה זה יכול להשתבש. מה אם אני לא אוהב את זה? מה אם אני ארצה להיפרד ממנו? אני יודעת טוב מאוד שאני לא אוכל לעשות את זה. מהסיבה הפשוטה הזו שאני לא מצליחה להגדיר שבגללה לא הייתי מסוגלת לומר לו לא, גם אם הייתי קולטת, גם אם הייתי רוצה. פחדתי שאם אני אהסס יותר מדי הוא יכעס או יעלב. אני לא טיפוס של מערכות יחסים. לא מסוג הזה. אני מהסוג המתבודד הזה. אני מתחרפנת. בבקשה תעזרו לי כי אם אני לא אדבר עם אף אחד אני לא יודעת מה אני אעשה. אני מפחדת שאני אתחיל לחתוך רק כדי להתמקד. בבקשה תעזרו לי.
11 תגובות
הדרך לאיבוד
14/10/2013 16:35
Down
שירים
היא הייתה. הייתה ואיננה עוד. כמו הבזק של רגש, של רגע מתוק ומעורפל וחד, לפתע היא הייתה. ואז מעולם לא נבראה.
הלב הזה היה שם פעם. הוא היה יציב. מתקתק באחידות. והוא כאב, כל כך כאב, בכל פעימה קטנה.
ואז הוא התלקח. בער במהירות שכילתה כל רגע ורגע ממנו, כל פיסה קטנה של אושר. כל חתיכה של תמימות, של אהבה, 
היא הייתה, הייתה ונעלמה. ואת החור שנשאר במקום בו פעם עמדה שום דבר לא מילא. הוא נותר ריק ולא הותיר דבר אחריו. לא אושר. לא אהבה. לא אפלה.
היא נותרה ריקה. חיוורת. חלולה. לבנה.
דמעה. ועוד דמעה. ועוד דמעה. סופה. רוח. ריקנות. סערה.
והיא הרגישה דבר. לא ראתה דבר. 
היא בכתה. היא אבודה.
זה היה מבוך ולא הייתה כל יציאה. לא דרך חזרה. שום אור בקצה המנהרה. רק אפלה.
והיא ידעה. היא לעולם לא תהיה אותה הילדה.



זה ממש קצר וזה הראשון שאני כותבת בצורה כזו... בקיצור תנסו להיות עדינים
6 תגובות
עלי... בערך.
13/10/2013 15:25
Down
אני, עלי
ברור לי שאני לא הילדה הכי מסובכת בעולם. יש אינסוף ילדים יותר מסובכים ממני פי מאה. אבל כל אחד שונה וכל אחד מתמחה באינסוף בעיות שונות. לכל אחד יש את התקופות הטובות שלו ואת התקופות הרעות שלו. כל אחד אוהב ושונא דברים שונים. אבל אלו בדיוק הדברים שעושים את כל ההבדל. 
אני אוהבת לקרוא ולכתוב ולשמוע מוזיקה ולראות סדרות ולבכות ועוד מיליון דברים ואף אחד לא יכול לומר לי שום דבר שישנה את זה. גם אם אכפת לי מה אתם חושבים.
אז אני שונאת ששופטים אותי אחרי שנייה ומחליטים אחרי שאני אומרת או כותבת שלוש מילים אם עברתי את הגבול הדק שבין הרגש לתחום הפתטי המוחלט, את הגבול שבין השפיות לשיגעון.
מבחוץ אני בסדר. אני צוחקת, אני מדברת עם כולם, אני עומדת על דעתי מול המורה ששונאת אותי, אבל זאת קליפה ריקה, מסכה. או שלא. לפעמים אני כבר לא בטוחה.
או שאני צריכה טיפול פסיכולוגי דחוף. זה אפשרי בהחלט.
כשאני לא במצב רוח אני צוחקת, שומעת מוזיקת רוק לא שמחה מדי לטעמי, מדברת עם אמא, אם יש לי כוח נפגשת עם חברים.
כשאין לי מצב רוח אני מנסה קשות שלא להתבודד, שומעת מוזיקה עצובה, לא משנה מאיזה סוג, ומסתגרת בחדר וקוראת או רואה פרקים עצובים שאני אוהבת של דוקטור הו.
אני הכי אוהבת את השמים כשהם מכוסים בעננים כבדים, כשיש רוח, כשיורד גשם, כשקר, כשיש סופות. קצת קלישאתי אולי, אבל נכון. אני שונאת את הקיץ ואת האביב. הכול חם מדי ואין הרבה עננים וכולם הולכים לים. גם עליו אני לא מתה. 
זאת אני, ואולי עכשיו קצת תצטערו שביקשתם פוסט עלי, אבל ביקשתם וקיבלתם. חוץ מזה אני חדשה. זאת ההתלהבות הראשונית הנדרשת.
11 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Important Sentence


עלי
דמעות. אני חושבת שזה החלק היחידי בי שהוא אמיתי, טהור לגמרי, לא מתחבא, לא מסתתר, כנה לגמרי. זה החלק שמראה כמה סדוקה, חרוכה, מקולקלת אני.
הוא גם חושף את החלקים האפלים ביותר שבי. שלא משנה כמה אנסה להעלים אותם, להתכחש להם, הם ישארו שם לעולם, יארבו לי באפלה.
אני אוהבת לבכות. זה כמו התחמקות קטנה משלי, התחמקות מהכאב. אבל זה לא הדבר הנורא. הדבר הנורא הוא הסיבה שבגללה אני אוהבת לבכות. אני אוהבת לראות כמה אני ״מסכנה״. להראות לעצמי כמה אני ״מסכנה״.
אני אוהבת את זה להיות מסכנה. דיכאונית. מיוחדת. דפוקה בראש. אני רוצה את זה. וזה הורס אותי זה גורם לי לשנוא את עצמי. ולא משנה כמה אני שונאת את עצמי, יש בי חלק שלא מסוגל להפסיק לאהוב את השאפתנות הזו, את הנחישות, את העיקשות, את הדרמטיות. ואני שונאת את עצמי כל כך בגלל זה... אבל אני לא מסוגלת להשתנות.
הדבר היחיד שאי אפשר לשנות הוא את עצמך, את הליבה החזקה הבלתי שבירה, את האמת שמתחת לשומן ולעצמות ולשרירים, שמסתתרת תחת המחשבות העמוקות ביותר, תחת הפחדים הבלתי נשכחים.
אז זו אני. החבילה המלאה.
תברחו על עוד אתם יכולים.
פשוט דברים להספיק
הרבה עושים רשימות כאלה וזה נראה לי כל כך מאורגן ו... מושך פתאום, שהחלטתי לעשות גם.
•נשיקה ראשונה - אני חייבת להרגיש איך זה... לנשק מישהו... זה מרגיש מיוחד?
•אהבה - אני לא מפגינה הרבה חיבה כלפי אנשים שאני אוהבת, אבל הם כל כך חשובים לי... ואני רוצה להרגיש איך זה לאהוב מישהו, באמת... מבחינה רומנטית…
•סקס - כן, מטופש. אבל כל אדם רוצה את זה, מתישהו. אני לא מדברת על הזמן הקרוב. אם אף פעם לא התנשקתי אז סקס? יש עוד זמן. אבל אני רוצה לדעת איך זה מרגיש, אז כן, מתישהו.
•לקבל רישיון - אני חייבת להרגיש את זה. אני אוהבת מכוניות. אופנועים. אני רוצה גם לנסוע על אופנוע. אני פשוט חייבת את זה.
•לסיים לימודים בהצטיינות וללמוד נושאים שאני אוהבת.
•לצאת לטיול בחו״ל לפני או אחרי צבא - אני חייבת להתרחק מכאן.
•ללמוד באוניברסיטה/קולג׳ טוב - פתיחה של המשך החיים
•ללמוד בחו״ל - להתרחק מכאן עוד יותר... וללמוד במקום טוב.
•ללמוד רפואה/משפטים/מקצוע טוב שאולי ארצה בהמשך - שני מקצועות שאני ממש רוצה, בעיקר רפואה בתחום הכירורגיה, נוירוכירורגיה בעדיפות ראשונה (אבל אולי זה רק בגלל האנטומיה של גריי >< למרות שאני לא מתה על דרק, יותר אוהבת את כריסטינה ויותר דומה לכריסטינה...)
•להקים משפחה - אני רוצה את זה, בעתיד, יותר מהכול. אני לא מפסיקה לחשוב על איך אני אהיה בתור הורה.
•לגור בחו״ל - איכשהו, לא אכפת לי איך. כל עוד זו דרך אמיתית, לא צבועה ולא כלום. בזכות עצמי. או בזכות גרין קארד.
•להיות עשירה - חומרי בטירוף, אני יודעת. אני פשוט רוצה להראות לכל מי שהאמין או לא האמין בי שאני יכולה.
•בית יפה, שאני עיצבתי - עיצוב זה אהבה שלי. ולמרות שגם זה חומרי, זה לא רק. כי עיצוב זה דרך להביע את עצמך.
•לעשות גוונים בשיער, פסים, משהו - מביע כל כך הרבה דברים... מיוחד… כמו שאני אוהבת.
•קעקוע - אני רוצה תזכורת חייה וקיימת, צרובה בבשרי. של משהו חשוב. משהו כל כך חשוב.
•למצוא אושר - כי אחרי הבעירה האינסופית חייב לבוא משהו טוב. כל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת. לשכוח מהצרות. להיות אם האנשים שאני אוהבת.
ונראה לי שסיימתי. אני אוסיף אם אני אחשוב על משהו.