אני מרגישה כאילו אני צריכה להוכיח לו את עצמי. להוכיח שאני חכמה מספיק, שאני יפה מספיק. שאני טובה מספיק בשבילו.
ואני יודעת שהם תמיד יאהבו אותו יותר. אני יכולה לראות את זה. את האהבה שלהם אליו ואת האהבה שלהם אלי. והפער העצום שבין השניים מכאיב לי. הוא פוצע אותי, מרסק אותי לרסיסים.
אני תמיד אהיה הילד הקטנה הזו בשבילם.
והוא תמיד יהיה הבוגר, הגדול.
החכם.
כשהיינו קטנים היינו משחקים יחד, צוחקים. אבל אז הוא נעשה רציני ומנוכר... והוא התרחק ממני בצעדי ענק.
השתנינו. שנינו. אנחנו כבר לא אותם ילדים קטנים וחמודים שהתרוצצו בחצר.
ואני עדיין אוהבת אותו... אבל אני גם שונאת אותו. שונאת אותו על שהשאיר אותי מאחור. שונאת אותו על הגאווה שלו, על ההתנשאות. אבל אני אוהבת אותו, תמיד, לא משנה מה יקרה. אני מתפוצצת משמחה כשהוא שולח אלי חיוך, או אפילו כמה מילים בודדות.
ואני כל כך רוצה להראות לו שאני לא אותה ילדה קטנה ונאיבית שהוא הכיר פעם. לא יותר. אני השארתי אותה מאחור, בדיוק כמו שהוא השאיר אותי.















